החלטה בתיק בש"פ 4966/12

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 18.6.2012, בה הורה על מעצרו של העורר, קטין יליד 1995, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. אקדים ואומר כי מן הטעמים שיפורטו להלן אני סבורה שדין הערר להתקבל, וכי יש לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהציע.

1.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז בגין עבירות של החזקת נשק שלא כדין, נשיאת נשק שלא כדין, שיבוש מהלכי משפט, מסייע לאחר מעשה, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית. כתבי האישום בפרשה, המופנים כנגד העורר ושבעה קטינים אחרים, מייחסים לנאשמים עבירות שונות הנוגעות לרצח ג'ורג' סעדו (להלן: המנוח), יליד 1961, עת שטייל עם כלבו בפאתי שכונת ג'ואריש שברמלה. יצויין כי ביום 7.3.2012 ניתנה החלטה בהליך שאינו נוגע לפרשה זו לפיה עד ליום 12.3.2012 ישהו העורר ובן דודו ואסים עבדאללה אל שמאלי (נאשם 1 באירוע מושא הערר, להלן: עבדאללה) בתנאי מעצר בית מוחלט ולא יצרו קשר ביניהם, וזאת בעקבות מעצרם בחשד לביצוע עבירות של תגרה במקום ציבורי ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בבית ספרם. על פי הנטען בכתב האישום דכאן, לפני יום 11.3.2012 קיבל העורר לידיו אקדח עם מחסנית תואמת אותו החזיק ברשותו במקום מחבוא (להלן: האקדח) ועבדאללה ידע על כך. ביום 11.3.2011 - קרי, במהלך מעצר הבית של השניים - פגשו עלי מוגרב, מוחמד אלבנא ואדם אל עברה (להלן: עלי, מוחמד ו-אדם בהתאמה) את המנוח. עלי ומוחמד קיללו אותו אך הוא לא השיב ועזב את המקום. בסמוך לכך התקשר עלי לעבדאללה, סיפר לו על התקרית וביקש ממנו להביא את האקדח ולחבור אל מוחמד, אל אדם ואליו כדי לפגוע במנוח. על כן התקשר עבדאללה לעורר וביקש ממנו את האקדח. עבדאללה מצא את האקדח המוחבא לפי הסבריו של העורר, וקיבל לבקשתו ממואיד אל שמאלי (להלן: מואיד) מספר כדורים בשביל האקדח. בהמשך, חברו זה לזה עבדאללה, מואיד, עלי, אדם, מוחמד ועסאם אל עברה (להלן: עסאם וביחד: בני החבורה) והמתינו למנוח. כשהוא שב לכיוון ביתו התפתחו חילופי דברים ביניהם ובמהלכם קיללו אותו בני החבורה ושאלו אם הוא חמוש באקדח, אך הוא השיב בשלילה ואף הרים את חולצתו כדי להוכיח את דבריו. בעת שהמנוח פנה לעזוב את המקום שלף עבדאללה את האקדח וירה בגבו של המנוח שזעק מכאב והתמוטט ארצה, עבדאללה התקרב וירה שתי יריות נוספות לעבר המנוח וכלבו. יריה אחת גרמה למותו של הכלב והשניה החטיאה את המנוח, החבורה ברחה מהמקום מבלי להזעיק עזרה ומספר שעות לאחר מכן נפטר המנוח בבית החולים שאליו פונה. האקדח נותר ברשות עבדאללה שנמלט לביתו והתקלח כדי להסיר שרידי ירי מגופו. עבדאללה סיפר על שאירע לאחיו, אמיר אל שמאלי (להלן: אמיר), ביקש ממנו להסתיר את הבגדים שלבש במזוודה במקום סמוך ומסר לו את האקדח ויחד הלכו שניהם לביתו של העורר. משהגיעו אליו, סיפר עבדאללה לעורר על הירי במנוח וביקש ממנו להסתיר את האקדח, והעורר אכן עשה זאת אך ביקש מעבדאללה שלא יספר לאיש על מעורבותו בהספקת האקדח ובהסתרתו.

2.        המשיבה הגישה בפרשה זו שני כתבי אישום, הראשון נגד עבדאללה, עלי, מואיד ומוחמד והשני נגד אדם, עסאם, אמיר והעורר. העורר נעצר ביום 15.3.2012 ובד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו ולמעצרם של יתר הנאשמים עד תום ההליכים. בדיון שנערך בבקשה כפר העורר בקיומן של ראיות לכאורה נגדו והצדדים טענו לעניין זה. ביום 2.5.2012 ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופטת מ' ברנט) המתייחסת לעורר ולאמיר ובה נקבע כי קיימות בעניינם ראיות לכאורה בעוצמה הדרושה לצורך מעצר. בית המשפט ציין כי הודעתו המפורטת של עבדאללה מיום 14.3.2012 בפני חוקרי המשטרה ותמליל שיחתו עם מדובב מאותו היום, יוצרים תשתית ראייתית סדורה לגבי אירועי יום הרצח, והם מבססים ראיות לכאורה לגבי מעורבותו של העורר בהספקת הנשק ובהסתרתו. אליהן, כך קבע בית המשפט, יש לצרף את הודעותיהם במשטרה של אדם ועסאם ואת תרגיל החקירה שנערך לעורר ולאמיר בציינו כי כל אלה יחד מקימים פוטנציאל סביר להרשעת העורר, ואף מעבר לכך. בית המשפט ציין כי אמנם עולות סתירות בין הגרסאות השונות שסיפק עבדאללה באשר למעורבותם של אמיר והעורר באירוע, אך קבע כי ככלל אין לראות בכל שינוי גרסה של עד משום פגיעה בפוטנציאל ההרשעה הגלום בחומר הראיות לכאורה ובפרט משום שנראה כי השינויים בגרסה של עבדאללה נבעו במקרה דנן מהבנתו כי "נסתם עליו הגולל" ומרצונו לנקות מאשמה את אחיו ואת העורר - בן דודו. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי יש מקום לבחון את שחרורם של אמיר והעורר לחלופת מעצר ועל כן הורה על קבלת תסקירי שירות מבחן בעניינם.

3.        בעניינו של העורר נערכו תסקירי מעצר ביום 17.4.2012 וביום 10.6.2012, בהם צויין כי שירות המבחן נפגש עם העורר ועם בני משפחתו, וכי קיבל דיווחים מגורמים בבתי הספר בהם למד ומהעובדת הסוציאלית המטפלת בעורר בכלא "אופק". שירות המבחן עמד על כך שהעורר, קטין כבן שש עשרה וחצי, מגיע מרקע משפחתי מורכב, כי משפחתו מתמודדת עם קשיים כלכליים ושלושה מאחיו מרצים עונשי מאסר בימים אלו. כמו כן התרשם שירות המבחן כי הרקע המשפחתי המורכב והעבירות המיוחסות לעורר עלולים להוות גורמי סיכון, אך כי בצד אלה קיימים גם גורמי סיכוי ובהם הקשרים המשפחתיים הטובים בינו לבין משפחתו, התגייסות בני המשפחה למענו, תפקודו הטוב במערכת החינוך עד כה והמעצר הממושך שבו הוא נתון (העורר נעצר כאמור ביום 15.3.2012). נוכח תוצאותיה החמורות של העבירה, סבר שירות המבחן כי בטרם תבחנה חלופות מעצר יש להפנות את העורר לאבחון פסיכודיאגנוסטי במטרה לבדוק האם קיימים גורמים נוספים העלולים להגביר את מסוכנותו. מהאבחון שנערך עלה כי לעורר קושי משמעותי בוויסות רגשות, דחפים והתנהגות. כמו כן עלה מהאבחון כי לעורר רמת תוקפנות גבוהה גם בהיבט המיני וכי הוא נמצא בסיכון להתייחסות פוגעת בזולת במצבים בהם נמצא תחת השפעה קבוצתית המשחררת אותו ממעצורים ועכבות. המאבחנת התרשמה כי העורר יכול לסכן את עצמו ואחרים והמליצה על השמתו במסגרת כוללת, ברורה ומוגנת בעלת חוקים וגבולות שתתייחס למכלול צרכיו. לאחר קבלת תוצאות האבחון הוסיף שירות המבחן ובחן את מצבו של העורר במעצר ותיאר כי שהייתו באגף הפתוח יחד עם שותפיו לעבירה מסייעת לו להתמודד עם מעצרו, כי הוא משולב בפעילויות באגף והביע מוטיבציה גבוהה להשתלב גם במסגרת חינוכית וכי מצבו הנפשי נראה תקין וללא סימני מצוקה. כמו כן, תיאר שירות המבחן כי העורר סיפר שקשה לו הניתוק משגרת חייו וממשפחתו וכי שלל מכל וכל את שילובו במסגרת חוץ ביתית ולטענתו הוא מוכן ויכול להשתחרר לביתו ולשהות שם במעצר בית. שירות המבחן ציין כי משיחה עם הממונה על ההשמה במסגרות חסות הנוער התברר כי אין כיום מקומות פנויים במסגרות חוץ ביתיות של המגזר הערבי ורשימת ההמתנה ארוכה מאוד, כך שלא ניתן ממילא למסור כל צפי ריאלי לקליטתו במסגרת חוץ ביתית. כמו כן ציין שירות המבחן כי גם משפחתו של העורר מתנגדת נחרצות לאפשרות שילובו במסגרת כזו.

           שירות המבחן הוסיף וציין כי בחן את החלופה שהציע העורר - דירת אחיו למחצה ואשתו, תחת פיקוחם של הזוג ושל הורי העורר. הדירה ממוקמת בלוד ועל כל חלונותיה מותקנים סורגים ובה ארבעה חדרים שאחד מהם ניתן להקצות לעורר. שירות המבחן התרשם כי בני המשפחה מבינים את חשיבות ההקפדה על התנאים המגבילים אם העורר ישוחרר לחלופת מעצר תחת פיקוחם וכן את חשיבות תפקידם והאחריות הרבה שתוטל עליהם.יחד עם זאת צויין כי קיים פער בין האופן בו העורר ומשפחתו מתארים את העורר לבין ממצאי האבחון הפסיכולוגי שנערך לו. שירות המבחן התלבט רבות באיזו המלצה לבוא בנוגע לעורר, אך בהינתן מעורבותו בעבירה כה חמורה המהווה גורם סיכון ממשי, החליט שירות המבחן בסופו של דבר שלא להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

4.        בהחלטתו מיום 18.6.2012, ציין בית משפט קמא (כב' השופטת מ' ברנט) כי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר ומקימות לפחות בחלקן מסוכנות סטטוטורית, והן מעידות על העדר כבוד לחוק ועל בעייתיות במתן אמון בעורר, במיוחד בהתחשב בכך שבמועד האירוע העורר היה נתון במעצר-בית בבית הוריו בתיק האחר. בית המשפט הוסיף כי העורר לא עמד אמנם במרכז ההתרחשות, אך אלמלא סיפק את האקדח יתכן שפני הדברים היו שונים והמנוח היה נותר בחיים. עוד ציין בית המשפט כי נקבע לא אחת בפסיקה שקטינות אינה מקנה חסינות מפני מעצר והדגיש כי שירות המבחן לא פסל את האפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר, אך סבר שחלופת מעצר ביתית אין בה כדי לאיין את מסוכנותו, והעורר והוריו הם שהתנגדו נחרצות ליציאתו לחלופה חוץ ביתית העשויהלהוות חלופה הולמת. על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בציינו כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מן העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר, אם יבחר להשתלב בחלופת מעצר חוץ ביתית.

5.        מכאן הערר שבפניי, בו מבקש העורר להורות על שחרורו לחלופת מעצר. העורר טוען כי בית משפט קמא שגה בקובעו שישנן ראיות לכאורה בעוצמה מספקת לשם מעצרו וכי התעלם מכך שהראיות מבוססות בעיקר על הודעת מדובב בגיר ששהה עם עבדאללה בתא המעצר ואף הדריך את עבדאללה לטענתו ושם בפיו את שמו של העורר. זאת, כך נטען, בניגוד לאיסור להחזיק עצור בגיר יחד עם קטין בתא מעצר לפי סעיף 13(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). על כן, כך לטענת העורר, חומר החקירה שהושג על ידי המדובב פסול ואין להתחשב בו לעניין הראיות לכאורה. העורר מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מכך שעבדאללה חזר בו מהודייתו, וטען ששיקר למדובב ואף מסר גרסה עדכנית לפיה לא לקח עמו את האקדח בחזרה לביתו אלא זרק אותו בזמן הבריחה. כמו כן טוען העורר כי בית המשפט שגה בקובעו ששינויי הגרסה של עבדאללה נבעו מרצונו לנקות מאשמה את אחיו ואת העורר וכי מהודעתו של עיסאם שנמסרה יום לאחר הרצח עולה כי האקדח היה ברשות עבדאללה עוד לפני שפגשו במנוח, והדבר סותר את טענת המאשימה כי האקדח היה בשליטתו של העורר שהסביר לעבדאללה היכן למצוא אותו.

6.        לעניין חלופת המעצר טוען העורר כי שגה בית משפט קמא כשהחליט לעצרו, בלא שנתן משקל ראוי לעובדת היותו קטין ולכך שהוא נעדר כל עבר פלילי. כמו כן טוען העורר כי הוא הופלה לרעה לעומת אמיר ששוחרר לחלופת מעצר אף כי המסכת הראייתית הלכאורית זהה לגבי שניהם והאבחון הפסיכולוגי שלהם דומה אף הוא. כמו כן טוען העורר כי שירות המבחן המליץ אמנם על השמתו במעון סגור עקב מסוכנותו, אך הוא סבור כי היה מקום להורות על חלופה של מעצר בית עם איזוק אלקטרוני בפיקוח בני משפחתו ומכל מקום, כך נטען, שירות המבחן ציין שלא יהיה מקום לקליטתו בחלופה חוץ ביתית גם אם יסכים לה ועל כן, ממילא מדובר בחלופה שאינה אפשרית בשל אילוצים מערכתיים שאינם תלויים בו. אשר להפרת מעצר-הבית טוען העורר כי מדובר בשיחת טלפון נכנסת מעבדאללה שעשה שימוש במכשיר הטלפון של אדם, ולא בשיחה שהעורר יזם והוא אף לא ידע לפני שענה שעבדאללה (עימו נאסר עליו ליצור קשר) הוא המתקשר. לבסוף, מדגיש העורר כי חלקו באירוע קטן ופאסיבי בהשוואה ליתר הנאשמים בפרשה, וכי ההליך צפוי להתמשך מאוד בשל כך שאמורים להעיד בו למעלה מחמישים עדי תביעה וכן בשל כך ששמיעת ההוכחות תחל רק ביום 27.9.2012.

7.        המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטותיו של בית משפט קמא וטוענת כי דין הערר להדחות. לעניין הראיות לכאורה טוענת המשיבה כי ישנן ראיות רבות המסבכות את העורר והמעידות על כך שהוא שלט במיקומו של האקדח, ידע איזה שימוש נעשה בו והטמין אותו לאחר מעשה. המשיבה מפנה בהקשר זה להודעותיו של עבדאללה ולשיחתו עם המדובב וכן להודעותיהם של עיסאם ואדם במשטרה. אשר לטענת העורר בדבר אי-קבילות הראיות לכאורה הנובעות משיחתו של עבדאללה עם המדובב הבגיר ששהה עמו בתא המעצר, טוענת המשיבה כי המדובב הוא חייל מג"ב ולא עציר, וכי יש לפרש את הוראת סעיף 13(ב) לחוק הנוער כאוסר על שהיית קטין עם עציר או חשוד בגיר ולא על שהייתו עם מדובב בגיר המתחזה לעציר, כפי שפרש זאת בית משפט קמא. כמו כן מציינת המשיבה כי ממחקר תקשורת עלה שנערכו שיחות יוצאות רבות מהטלפון הנייד של העורר לטלפון של אדם ששימש את עבדאללה בליל הרצח, וזאת במועד המאוחר לשיחה הנכנסת מעבדאללה אל העורר, והדבר מלמד לכאורה כי העורר בניגוד לטענתו הפר את תנאי מעצר-הבית גם בשיחות שאותן יזם. לעניין חלופת המעצר טוענת המשיבה כי הלכה היא שרק במקרים חריגים יש לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן כבענייננו וכי האבחון הפסיכולוגי העלה ממצאים מדאיגים המעידים על מסוכנות גבוהה של העורר. עוד נטען כי הפרת תנאי מעצר הבית והשיחות שקיים עם עבדאללה יש בהן ללמד על כך שאין על העורר מורא החוק ובאשר לשחרורו של אמיר לחלופת מעצר טוענת המשיבה כי אמיר צעיר בשנה וחצי מן העורר, כי העבירות המיוחסות לו קלות מאלה המיוחסות לעורר, וכי מהתסקיר שנערך בעניינו נראה שמסוכנותו פחותה ומשכך אין להשוות ביניהם.

דיון

8.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נראה לי כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה קיימות ראיות לכאורה המעידות על מעורבותו של העורר בפרשה. כפי שציין בית משפט קמא, קיימת תשתית ראייתית המקימה פוטנציאל סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו בהינתן הודעתו של עבדאללה ושיחתו עם המדובב מיום 14.3.2012, הודעותיהם של עסאם ואדם במשטרה ותרגיל החקירה שנערך לעורר ולאמיר. אשר לטענות העורר נגד קבילות תמליל שיחתו של עבדאללה עם המדובב, בית משפט קמא קיבל בעניין זה את טענות המשיבה וקבע כי המגבלה המופיעה בסעיף 13(ב) לחוק הנוער אינה אוסרת על הכנסתם של מדובבים שאינם עצורים או חשודים לתאו של קטין. לטעמי, אין צורך להכריע בשאלה זו עתה שכן גם ללא שיחתו של עבדאללה עם המדובב קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית מספקת המקימה סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו. על כן, ניתן להותיר את בירורה של שאלה זו לדיון בהליך העיקרי. בכל הנוגע לחלופת המעצר הביתית, לעומת זאת, אני סבורה כי יש לקבל את טענות העורר ולאפשר את שחרורו לחלופה שהוצעה.

9.        ככלל, אכן נדרש לו לבית המשפט טעם כבד משקל עד שיסטה מהמלצה שלילית של שירות המבחן (ראו למשל בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.2007)). יחד עם זאת, לעולם אין בית המשפט כבול להמלצותיו של שירות המבחן ועליו לבחון כל מקרה לגופו, במיוחד ככל שמדובר במעצר של קטינים אשר לגביהם שיקולי השיקום מקבלים משנה תוקף (ראו למשל בש"פ 7842/10 מדינת ישראל נ' פלוני(טרם פורסם, 3.11.2010)). במקרה דנן, תסקיר המעצר אינו חד-משמעי. שירות המבחן ציין כי התלבט רבות בגיבוש המלצתו לגבי העורר. התסקיר מתאר משפחה מתפקדת ותומכת ומפקחים אפשריים המבינים את משמעות התפקיד שיוטל עליהם, את האחריות הרבה הכרוכה בכך ואת חשיבות ההקפדה על תנאי השחרור. נראה כי בסופו של יום נטה שירות המבחן שלא להמליץ על שחרורו של העורר נוכח חומרת האירוע נושא האישום ותוצאותיו וכן נוכח ממצאי האבחון הפסיכולוגי שנערך לעורר. אולם, יש לזכור כי גם האבחון לא הסתיים בהמלצה למעצר העורר אלא בהמלצה להשמתו "במסגרת כוללת, ברורה, מובנת, בעלת חוזקים וגבולות, אשר תתייחס למכלול צרכיו". דא עקא, אין כל צפי לקליטת העורר במעונות נעולים המיועדים למגזר הערבי ועל כן אפשרות זו יורדת מן הפרק בכל מקרה בשל קוצר-ידה של המערכת. בנסיבות אלה ובהינתן העובדה כי מדובר בקטין בן כשש עשרה וחצי, ללא עבר פלילי, נראה לי כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר בדירה המרוחקת ממקום האירוע תחת פיקוחם של בני משפחתו מהם התרשם שירות המבחן לחיוב, עונה לתנאים שפורטו בהמלצת המאבחנת יותר מהותרתו במעצר בכלא "אופק" יחד עם שותפיו לעבירה. אירוע הירי שהסתיים במותו של המנוח הוא אכן חמור וקשה אך יש לזכור כי החלק המיוחס לעורר בפרשה אינו מצוי בליבת האירוע ומן הראיות לכאורה עולה כי העורר היה נתון להשפעתו של עבדאללה (העומד לדין בפרשה זו בעבירת רצח) וכי פעל על פי הוראותיו (עבדאללה אף מכנה אותו בחקירתו "הילד"). ככל הנראה היה זה עבדאללה שמסר לעורר את האקדח לכתחילה על מנת שיחביא אותו והוא זה שאף פנה אליו על מנת שישוב ויחביאו לאחר הירי. גם מן המתואר בכתב האישום עולה כי העורר לא היה גורם דומיננטי בפרשה והתפקיד המיוחס לו מצוי במעגל החיצוני של האירוע. לכך יש לצרף את התמשכות ההליכים הצפויה נוכח היקף העדויות והמועדים הרחוקים יחסית שנקבעו לשמיעת ההוכחות.

10.      בהתחשב בכל האמור לעיל ובעובדה כי העורר נתון במעצר כמעט ארבעה חודשים, אני סבורה כי יש מקום להורות על שחרורו לחלופה המוצעת. הדיון מוחזר, אפוא, אל בית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את מלוא תנאי השחרור לחלופה האמורה.

           עד החלטה אחרת יישאר העורר במעצר.

           ניתנה היום, כ' בתמוז התשע"ב (10.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ימ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il